<h1>המאורות — ברכות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[ברכות מ"ה ע"ב] אבל נשים ועבדים רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא, אלא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. וכתב ה"ר משה ובלבד שלא יזמנו בשם. וצ"ע למה לא יזמנו לעשרה בהזכרת השם כמו בשלשה, והלא מכלל הזימון הוא זימון עשרה כמו זימון של שלשה לפי המשנה. ואפשר לומר כי הרב סבירא ליה כי הזימון להם הוא רשות ואינו בתורת חובה, ולכך אין מזמנין בשם. ולפי טעם זה בכל מצוה שהיא רשות כגון נטילת לולב וכיוצא בו אין מברכות בשם. ועוד יש לומר כי אע"פ שמברכות בנטילת לולב וכיוצא בו בשם אין להן לברך בברכת הזימון בשם, דזימון בקביעות תליא מילתא, ונשים ועבדים וקטנים אינם כל כך בני קביעות שיזמנו בשם. ומכל מקום נראה שלא למחות בידם מלזמן בשם, כיון שלא הוזכר זה בגמרא. וכן קטנים שהגיעו לחינוך מזמנין לעצמן. ואם היו קטנים רובא דמינכר, והיו שם גדולים דאכלו ירק או שתו כסא דחמרא, נראה דלא גרעי מקטנים ומצטרפי בהדייהו. ודוקא שאחד מן הקטנים מברך ברכת המזון, אבל גדול אין לו לברך בשבילם בזימון, [שהרי לא אכ]ל פת ואינו מחויב בשביל עצמו, אלא שנעשה להם כסניף. וצריך עיון אם שבעה קטנים ושלשה גדולים אכלו פת, והנה השלשה מצטרפי לקטנים לזמון של עשרה כסניפין, והוא שיברך אחד מן הקטנים כמו שכתבנו, והנה צריכין השלשה לברך לעצמן ברכת המזון, שהרי אין יוצאין בברכת הקטן, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, אם יברכו הם בעצמם בזמון שלשה נברך שאכלנו משלו אם לא. ונראה לומר דכיון דזימנו עם הקטנים לזימון עשרה ואמרי ברוך אלהינו שאכלנו משלו, כבר פרח זימון מינייהו ותו לא מזמני לשלשה, אלא מברכין ברכת המזון בלא זמון. ועוד צריך עיון אם שלשה אכלו דגן ואחד אכל ירק או שתה יין, אם יענה עמהם ברוך שאכלנו כמו בצירוף עשרה. ונראה לומר דאין הכי נמי. ואית דאמרי דשאני גבי צירוף עשרה דמשום חביבותא דזימון של עשרה עבדינן הכי, אבל בשלשה דאם שנים מהם אכלו דגן ואחד ירק אין מצטרפין הכי נמי בארבעה אין מצטרף עמהם לענות עמהם אלא כאיניש דעלמא, וצ"ע. ואיכא מאן דכתב דקטנים אין חייבין לזמן, מדתני בברייתא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, ולא קתני קטנים. ולאו ראיה היא דאיכא למימר דמשום הכי נקט נשים ועבדים, לאשמועינן דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין. והיכא דהוו עשרה קטנים ואחד גדול עמהם וכן נשים, נראה לומר דהגדול מברך נברך אלהינו בשבילם, דכיון שהוא אכל עמהן דחייב בברכת המזון, יכול לברך בשבילם, וכן יכול להוציאם מברכת הזמון. וליכא משום פריצות הגדול עם הנשים, דדוקא עבדים שהם פרוצים בעריות כדאמרינן בעלמא עבדא בהפקירא ניחא ליה, אבל בבני חורין לא אמרינן הכי. ומעשים בכל יום שהאנשים מוציאין הנשים מקריאת מגילה ומקידוש והבדלה ומברכת המזון בשאכל עמהן. ועוד ראיה מדאמרינן בעלמא אשה לא תקרא בצבור משום כבוד צבור, טעמא משום כבוד צבור אבל פריצות' ליכא. ויש שאומרים דוקא אמרינן גבי ברכת המזון טעמא דמשום פריצות משום דמקום שכרות הוא ואיכא משום פריצות אבל בעלמא לא, ואומרים דבברכת המזון אפילו בבני חורין חיישינן לפריצות דאין מצטרפין. ולא נראה כן, כמו שכתבנו.
[ברכות מ"ח ע"א] קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ומדקרי ליה קטן [ש"מ] אפילו בן עשר ובן תשע כיון שהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. והר"מ כתב בן שבע ובן שמונה. ונהגי עלמא אפילו לשלשה, וכל שכן לעשרה, ולא בעינן פורח. והראב"ד כתב ורבינו האיי דלתפלה בעינן כל העשרה גדולים. אך הראב"ד כתב בתשובת שאלה דהוא הדין לקדיש ולקדושה שמצטרף אם יודע למי מברכין, השלמה. וכתב ה"ר זרחיה בספר המאור דלא שנא קטן אחד ולא שנא שלשה וארבעה, כיון דאיכא רובא דגדולים מצטרפין למנין עשרה בין לתפלה בין לזמון, עד כאן. ונראה לומר דכיון שפסק הרי"ף דרובא דמינכר בעינן לקמן, דהכא נמי אית לן למימר דרובא דמינכר בעינן. והילכך דוקא שלשה, אבל ארבעה לא.
<h2>דף י.</h2>
[ברכות כ"ד ע"ב] תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה. בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא שאם קורא ובא פוסק. לא פסק מאי, עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, וכתיב כי דבר י"י בזה, וכתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא. ואי פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, ואע"פ ששהא כדי לגמור את כולה. והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה. וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה. אבל בתפלה לחודה אי שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
